יש דרך להתמודד עם חרדה. חרדה לא כאן כדי להישאר
חרדה לפי "גישת אורלב" היא זרז רגשי נפשי להתפתחות וצמיחה.
כיצד חרדה יכולה להיות זרז להתפתחות?
חוויית חרדה היא מבעיתה ומבהילה. דופק הלב עולה, השרירים נהיים דרוכים, הזעה , חוסר אוריינטציה סביבתית, נשימה מואצת. הרגשה שהולכים להתעלף ולעיתים גם תחושת מוות. יש הרגשה פנימית שמשהו בי לא בסדר. כשהיא שבה וחוזרת יש תחושה של פגם וחוסר אמון שזה יחלוף אי-פעם.
לפי "גישת אורלב" חרדה היא שעון מעורר להתפכחות והתעוררות.
היא לא מאפשרת לחזור לשגרה רגילה שאנו מורגלים בה. היא מחייבת שינוי. כי בלתי נסבל לחיות עם הפחד הגדול הזה.
האם אפשר לצפות מראש את בואה?
חרדה אינה מגיחה מול אירוע ממשי ומיידי הנראה אל העין.
אומנם יש סימנים מוקדמים לחרדה. אך ככל הנראה התעלמנו מהם. לא היינו פנויים ואמרנו לעצמו "שקצת יהיה לי יותר פניות אצא לחופש.." , "אה זה שום דבר העייפות והתשישות שבי.."
אך החרדה לא מחכה לרגע הנכון. הגוף אומר את דברו.
איך זה עובד מבחינת המוח?
כשרמת סטרס, דאגה, פחד, הישרדות נוכחות בחיינו באופן מתמשך המוח מגיב לאיום המתמשך. מערכת העצבים האוטונומית , הסימפטטית, מגיבה לפקודה מהמוח שאומר "אני מזהה איום" ולכן מפריש קורטיזול ואנדרנלין שהגוף יוכל להגיב לאיום ולרוץ כנגד "הסכנה". הורמונים אלו, למעשה, מעלים את הדופק וגורמים לחושים להיות ערים וחדים מתמיד. המוח החושב נדחק, ולכן אין בהירות מחשבה בנוגע ל"סכנה". כל זה קורה בשניות
אני רושמת "סכנה" בגרשיים כי היא לא איום ממשי ברוב הפעמים כמו חיה בג'ונגל שבורחת מטרפה, מתנערת וממשיכה לדרכה. אלא שמדובר באיום שאינו נראה לעין. אלא מתח ודאגה לאורך זמן אשר החלישו את מערכת העצבים והגוף מתוך כך מאותת סכנה.
כבני אדם כל הזמן יש תגובתיות למציאות החיים.
לדוגמא, מישהו עקף אותי בכביש בצורה מסוכנת, נבהלתי- הדופק עלה, הנשימה מואצת, הזעה, סחרור. אך תוך כמה רגעים חוזרים לאיזון.
לא נותרת תחושת החרדה ברוב הפעמים. אלא אם בעבר הייתי בתאונה ויש זיכרון חושי של בהלה על הכביש ואז יכולה להתפתח חרדה.
ברגע שיש זיהוי באמיגדלה (במוח הלימבי הקדום)של תגובה לאיום, גם אם זה היה חד-פעמי, יש התניית זיכרון חושית . בכל פעם תעלה תגובה זהה.
לדוגמא: עליתי להרצות בפני קהל בפעם הראשונה בחיי. כשהתחלתי לדבר החלו הזעות, רעד, קצב דופק הלב עלה, סחרור, החל יובש בפה.
למעשה חשתי פחד ובהלה גדולים מאוד והרגשתי מאויימת. בפעם הפעה שאעלה להרצות לפני קהל יהיה זיכרון חושי של החוויה הקודמת. כזה שימנע ממני ברוב הסיכויים להתמודד עם הסיטואציה. כשלמעשה אין שום איום ממשי. תעתוע של מוח קדום הישרדותי.
עד כה הבנו את המנגנון בגדול.
יש סוגים של חרדות
בכותבי כאן אני מתייחסת בעיקר לחרדה נפשית, אך יש כל מיני סוגי חרדות:
חרדה מטיסה
חרדה חברתית
חרדת מבחנים
חרדת נהיגה
קלסטרופוביה
כולן מבחינתי ולפי גישתי נובעות משורש אחד, תחושת בטחון ושייכות בעולם.
חרדה על פי "גישת אורלב"
בגישה הטיפולית שלי אני מנסה להבין את שורש העניין. הרי לא כל אחד יגיב לאותו איום באותה הדרך. מה ההבדל בין זה שיש לו יכולת להכיל מתח מתמשך לזו שלא יכול/ה ומפתח/ת תגובות חרדה?
תינוק בבואו לעולם חייב לקבל חום, אהבה. מכאן מגיעה תחושת השייכות. הידיעה העמוקה שיש לי שבט שאני חלק ממנו.
מודל הצ'קרות עוזר לי להבין מה תחושת השייכות לעולם של אותו אדם. ארחיב על זה כשאכתוב על מודל הצ'קרות. כשיש תחושת שייכות מילדות, של חום, תמיכה ואהבה. נוצר בילד/ה משאבים פנימיים של ידיעת הבטחון. שיש לי גב תומך בעולם , כזה שיתמוך בי ברגעים הקשים שיש בחיים.
ומכאן הפתרון לפי "גישת אורלב", ללמד את המערכת הגופית תאית מהו בטחון. ליצור שורשים חדשים דרך דמיון מודרך , מגע והילינג, לחזק את הנפש ולהיות ביחד בתוך הכאב מילדות. להתבגר ולאסוף חלקי נשמה.
