תודו שהפצצתי בכותרת (:
מה הכותרת הזו גורמת לכם לחוש בגוף עכשיו? עצרו רגע הכל ושימו לב "מה קורה עכשיו"? האם היא עוררה בכם סקרנות? בקורת? שעמום?
בכתבי היוגה , הסוטרות של פטנג'לי, נאמר שיש 8 ענפים, שמונה שלבים כדרך להתפתחות עצמית. הענף השני נקרא ניאמה ובו חמישה היבטים שמלמדות כיצד על האדם לנהוג עם עצמו ועם סביבתו. האחד מהם נקרא א-הימסא אי-אלימות.
המילה הזו כישראלים לא זרה לנו ובשנים האחרונות היא נהייתה, לצערי, חלק מהנוף הקיים. יש אלימות בכביש, אלימות בדיבור, אלימות ברשתות, אלימות בתוך המשפחה, אלימות במשאבי הטבע. ועוד ועוד.
להשקפתי, זה מתחיל בנו. ועל כן אנסה במאמר זה לתת כלים שילמדו אותנו נקודת מבט חדשה. כזו שתאפשר לנו לחיות מתוך חיבור ושלווה. ובכך להקרין מהאור הפנימי שלנו אל העולם. זה נבסיס לחברה מוארת.
זו גם גישת הטיפול שלי ב"גישת אורלב". ההבנה שביסודנו קיים הטוב וקיים הטוב בעולם, ואנו ראויים לחיים של אהבה. אבל יש להבין את הפצעים, וללמוד את הטוב שבנו.
האם אנו יודעים להיות טובים אל עצמנו? לדבר בחמלה ובעיניים טובות אל החולשות שלנו?
אחד הכלים לעבודה מול בקורת ושיפוט עצמי, שהיא אלימה ביסודה באשר היא, זה לעצור.
"פשוט לעצור, במקום למלא מיד את החלל. זאת חוויה שמשנה אותך.
באמצעות ההמתנה אנחנו מתחילים להתחבר עם חוסר השקט היסודי, וכן עם תחושת המרחב היסודית."
מילותיה של פמה צ'ודרון, נזירה טיבטית ומורה רוחנית אדירה מקנדה.
"היסוד לאי-גרימת נזק הוא קשב, שימת לב, תחושה של ראייה צלולה עם כבוד וחמלה למהות הדבר, שאנחנו רואים, יהיה אשר יהיה...להתייחס בכנות לחוויה המיידית שלנו ולכבד את עצמנו מספיק כדי לא לשפוט אותה...
כשנעשים מחויבים יותר במסע הזה של כנות עדינה, די מדהים לקלוט עד כמה עיוורים אנחנו לכמה דרכים שבהן אנו גורמים נזק. הסגנון טבוע בנו עמוק כל כך, שאנחנו לא שומעים כשאנשים מנסים להגיד לנו , באדיבות או בגסות, שאולי אנחנו גורמים נזקים כלשהם באוםן ההתנהגות שלנו.
לא פשוט להתמודד עם העובדה, שאנחנו פוגעים ומכאיבים, וזה לוקח זמן. זו משימה, שנובעת ממחויבותנו לעדינות ולכנות, להיות ערים, להיות בקשב.
בגלל הקשב אנחנו רואים את התשוקות ואת התוקפנות, את הקנאה ואת הבורות שלנו. אנחנו לא יושים איתן משהו, אנחנו רק רואים אותן." (מתוך הספר "כשהדברים מתפרקים" פמה צ'ודרון)
זאת אומרת בקצרה להתחיל לקחת אחריות על המבט. להתחיל להתבונן על התגובתיות בתוך שיח. תגובתיות לזה שעמדתי בתור ומישהו עקף אותי. להתחיל לשים לב לתגובה הפיסית- מה קורה לי בשרירים? בלסתות? מה התגובה המיידית שלי?
ואז לעצור רגע. ליצור רווח של מבט וקשב למה קורה בתוכי. איזה רגש מתקיים בתוכי עכשיו.
לאחר מכן , לא לנסות ישר למלא את החלל, את הרווח. זה בסדר לשהות בתוך חוסר האונים, בתסכול ובכעס שעולה.
לא לחפש מיד סיגריה, או דבר מאכל מנחם. לשהות בתוך מה שקורה.
לא לפעול מתוך דחף והרגל במקום להרגיש.
אם לא נעצור לרגע לא נפגוש את המקור לכל.
כאב בסיסי אנושי של לבדות ובדידות.
להתחיל לפגוש מקומות אלו מצריך אומץ ורצון לחיות ממקום בריא יותר, מחובר יותר, ראוי יותר.
ביסודו מתעוררת שמחה ואהבת העצמי, הבת הזולת ואהבת כל הברואים באשר הם.
מאחלת לכולנו ימים של עשייה פנימית בנתיב הרוח
של חסד וחמלה לעצמנו ומשם אל העולם כולו.
רננה אורלב